פוסטים

מציג פוסטים מתאריך 2014

להבין את התמונה הגדולה: קריאת השכמה למנהלים ולארגונים

תמונה
"חברה עסקית אשר אינה מבצעת בדק בית ומבררת כיצד המותגים שלה יוצרים ערך ותורמים לחברה האנושית והאם הרווחיות שלה סבירה והוגנת – יוצרת במו ידיה ספק לגבי שרידותה העתידית," אומרת אור אריאלי, יועצת בכירה לניהול ופיתוח ההון האנושי ואורחת היום בבלוג שלי  ●  מאמר משובח על דפוסי הניהול והמנהיגות הנדרשים לארגונים על מנת לשרוד בעולם הסוער של המאה ה-21 מאת אור אריאלי אנחנו חיים בכפר הגלובלי, בעידן בו "העולם שטוח", המתאפיין בתקשורת מהירה המשפיעה באופן בלתי פוסק על עיצוב תפיסות חברתיות, תרבותיות וניהוליות. תנועות חברתיות, שהיו מתגבשות בעבר במשך מספר שנים, עשויות להתגבש תוך שעות ולהיות אפקטיביות ויעילות בהשגת מטרותיהן . בעולם של 2014 הארגונים מוצאים את עצמם מתגוננים – יותר מתמיד ! ארגונים רבים אינם ערוכים לשינויים המתרחשים באופן יומיומי . המנגנונים המסורתיים אינם מותאמים לשינויים המהירים והדרמטיים אשר חלו בסביבתם של חברות וארגונים מכל המגזרים: העסקי, הממשלתי, הציבורי, הפרטי, והמלכ"רים - כולם כאחד . ציפייה להגשמה עצמית, רצון לשוויון בהזדמנויות, להשפעה ולשותפות, כמו

אל תפחדו לנהל אנשים מבוגרים מכם

תמונה
"לא נכון להפוך אנשים משכילים לנהגי מוניות ולשליחי דואר," אמר ינון ברכה, המנכ"ל לשעבר של פריימסנס, אתמול בכנס שדרות לחברה. במושב "חיים יותר עובדים יותר" יצא קול קורא לעצירת האפליה והדעות הקדומות כנגד העסקת אנשים מבוגרים האם הקול היוצא מכנס שדרות יחולל מפנה בשיח הציבורי על חיי העבודה בתקופת הבגרות המאוחרת שלנו? ללא ספק הדברים שנאמרו במושב "חיים יותר ‒ עובדים יותר", שעסק בפן הכלכלי-חברתי של הנושא ולא פחות חשוב בפן של המשאב האנושי שלו, הוכיחו כי אין דרך חזרה ונראה כי אנחנו בפתחו של השינוי הגדול של דורנו. בחרתי להביא היום בבלוג שלי את הדברים שנאמרו בו ונראו לי חשובים בשם אומרם. אגב, האולם היה מלא עד אפס מקום וסטודנטים גם ישבו על הרצפה! אדם זקן ‒ מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם. השיר הזה של דוד אבידן נראה כעת שייך לעולם אנכרוניסטי וסטריאוטיפי שבו מתסכלים על הזקנים באופן חד-ממדי כאנשים ללא עתיד. "אדם צעיר שואף לרצות משהו שעוד לא היה," אמרה הפסיכיאטרית ד"ר סימונה נאור בכנס. "ולמה שואף האדם המבוגר? הסיבה להמשיך לחיות היא

משבר הטאלנט 2020 ‒ האם אתם נערכים

תמונה
  מחקר חדש שבוצע על ידי אוקספורד אקונומיקס חושף ממצאים מסקרנים על משבר הכישרונות הצפוי להופיע במלוא עוצמתו בעשור הבא. כיצד עלינו להיערך לקראתו מעטים הם הדברים החשובים יותר להצלחה של ארגונים מההון האנושי שלהם. השילוב הנאות של אנשים, כישרונות ותרבות ארגונית יכול ליצור יתרון תחרותי לחברות, לעצב מחדש תעשיות ולהניע לשגשוג חוצה תחומים. ניהול כוחות ומוחות עבודה אפקטיבי לאורך זמן מהווה אסטרטגיה חיונית במציאות של שינוי וצמיחה ‒ מציאות המזמינה שפע של אפשרויות אך גם סיכונים, למעסיקים למועסקים כאחד. פיתוח חשיבה ארוכת טווח לניהול המשאב האנושי בכלל ואסטרטגיית כוח עבודה בפרט אינן משימות פשוטות. לצד האתגרים העסקיים השוטפים חברות נדרשות ותידרשנה להתאים את עצמן לשינויים הדמוגרפיים ולהעדפות העובדים, לבנות מיומנויות חדשות ולהחיות את עצמן מחדש. כדי להבין טוב יותר את התרחישים הצפויים ערך באחרונה מכון המחקר אוקספורד אקונומיקס סקר מקיף בעשרים ושבע מדינות (המחקר נשלח בימים האחרונים לבעלי עניין ואפשר להוריד אותו כאן ). הסקר מגלה את מחשבותיהם וציפיותיהם של 5400 מנהלים ועובדים ברחבי העולם לקראת 2020 וחושף

איך מייצרים קצת שפיות?

תמונה
מלחמת עזה דוחקת החוצה מהשיח הציבורי והארגוני כל מיני דברים משונים שהורגלנו לדבר ולשמוע עליהם בימים כתיקונם. מעשי שחיתות, סכסוכים פוליטיים או חס וחלילה תאונות דרכים (שמתם לב שאין?) ברמה הלאומית; תוכניות אסטרטגיות, שינויים ארגוניים וקידום תהליכים עסקיים ברמה הארגונית; שלא לדבר על הרמה האישית. אנחנו דוחים כל מה שאפשר לדחות לשש אחרי המלחמה. זוהי כמובן שעתה הגדולה של התקשורת שחודרת לעמקי נשמתנו ומעצימה את הטרגדיה. מדורת השבט הטלוויזיונית התגייסה למלחמה בממדים שלא ידענו בעבר. תוכניות הבידור והריאליטי צומצמו לכמעט אפס. ירידה חדה בשיווק ובתשדירים. המשק מבוהל ומשותק. ואנחנו חזרנו לעולם מוטיבציוני דרוויניסטי. נאבקים לשרוד. זכורה לי מלחמת הישרדות אחת, מלחמת יום הכיפורים, שבה אמנים חזרו מהופעות לחיילים לאולפן האמנים בטלוויזיה, קצת להעלות את המוראל בעם. הוותיקים שבינינו אולי זוכרים את הזמרת עליזה קאשי שסיננה בתוכנית האמנים "כוס אמעק לערבים" ועוררה מבוכה גדולה. איפה זה? איפה כל הזמרים והשחקנים והאמנים והמפיקים שיעודדו אותנו? אולי גם הם שכחו איך עושים שמח בעורף. יש רק איזה יהודי אח

קשרים, רבותי, קשרים

תמונה
מכירים את תיאוריית שש הדרגות של ההפרדה? אולי אתם מכירים אותה בשם הנפוץ יותר Six people theory . לפי התיאוריה הזאת כל שני אנשים בעולם אמורים להיות מקושרים ביניהם על ידי חמישה אנשים אחרים לכל היותר. ולכן כל אחד מאיתנו יכול להגיע עם הפעלת מאמץ וחשיבה יצירתית ל... נניח נשיא ארה"ב. הכלל הזה מתחזק ומתעצב עם הגיל והניסיון. לאנשים מנוסים יותר יש יותר קשרים כי עם השנים הם היו ביותר מקומות, התקדמו, עשו ולמדו יותר דברים, וסיכויים טובים שיוכלו להגיע לאנשים הנכונים ב-3 ולא ב-6. במדיה החברתית המרחק הזה מתקצר עוד יותר. בפייסבוק ביצעו את המחקר המקיף ביותר שבו השתתפו מעל 10 אחוזים מאוכלוסיית העולם, ומצאו ש-99% מהמשתמשים אכן מקושרים זה עם זה דרך שרשרת של לא יותר מ-5 משתמשים אחרים. ממצא נוסף הראה כי 92% מכלל המשתמשים מקושרים זה לזה דרך לא יותר מארבעה משתמשים אחרים, מה שמביא את המרחק הממוצע בין כל זוג משתמשים ברשת החברתית לכדי 4.74 דרגות של הפרדה. וככל שמגמת ההתחברות ברשת תמשיך ועוד ועוד אנשים יתחברו זה לזה - המספר הזה צפוי לקטון עוד יותר. בקיצור, תהיה לנו כאן ביצה אחת גדולה. איך מנצלים את ה

אנחנו מודדים ללא הכרה. 7 טעויות נפוצות

תמונה
המדידה היא הלחם והחמאה של חיינו. נהינו משועבדים לה. אנחנו הרי מודדים ללא הרף. פרמטרים אישיים כמו משקל הגוף ואחוזי שומן ומספר החברים בפייס ובלינקד ומספר הלייקים וכמה יש לנו בבנק ומה לא. וכמובן גם פרמטרים ארגוניים: שביעות רצון עובדים ושביעות רצון לקוחות ומכירות חוזרות וגידול בהכנסות וברווחיות ואפילו את המידה בה הארגון מיישם נורמות של אחריות חברתית ותרומה לקהילה. אבל האם הכרחי למדוד כל דבר ללא הכרה? מהו יחס העלות-תועלת הנכון של כל העניין? אנחנו מודדים כדי לדעת אם אנחנו בסדר. בכיוון. משיגים את מה שאנחנו רוצים. אבל דילגנו על משהו בדרך. שכחנו את הרווחה שלנו. אני מדבר לא רק על מצב שבו יש לנו די שפע אישי וארגוני, בעלות על רכוש  ונכסים, בריאות  אישית וארגונית טובה, או אפילו רק חלק ממרכיבים אלה. התרגלנו לחשוב על רווחה בקונוטציה של צדקה ועזרה כלכלית אבל מדינות מפותחות רבות (בעיקר באירופה) מדברות כיום על ערבות אוניברסאלית ו סולידריות חברתית הקיימת למען העני והעשיר כאחד. תחשבו על זה. אנחנו משקיעים המון במה שאנחנו חושבים שיוביל אותנו לרווחה אישית וארגונית. לפני שבועיים קיימתי בכפר המכבייה

"בפריים של חיי הודיעו לי שאני זקן"

תמונה
"בעשור האחרון עברתי מהפך אישי שעורר בי את הרצון להגדיל את הפער בין הגיל הנומינלי שלי לגיל הפונקציונלי. ההיסטוריה המשפחתית שלי לא תמכה בזה. אבי ואחותי נפטרו בגיל צעיר. אני אישית, גילו אצלי סרטן והוציאו לי כליה. לא עסקתי בספורט לפני כן. לפי כל הפרמטרים האלה הייתי כבר צריך להיאסף אל עמי. נרשמתי למכון כושר אבל הבנתי שפעילות גופנית אינה מספקת כי המהות שלנו היא שלמות בין הרגש, החשיבה והגוף." ● אני מארח היום את ד"ר צבי לניר לראיון שיעשה לכם שינוי בסיסי, לקראת הרצאתו ביום שלישי הקרוב בסמינר הקיבוצים     מורן אומר לי שאני זקנצ'יק. הוא בן 13. רפי תראה, יש לך קמטים ואתה מקריח. תראה את הידיים שלך. סיפרתי על כך לצבי לניר. הוא צודק, אומר לי צבי. חונכנו לבחון זקנה על פי סממנים גופניים. אבל תתעודד, רפי. כי התגליות החדשות הן שהגוף אמנם מתבלה אבל הקוגניציה והרגש רק משתפרים. וקשה לאנשים לחיות עם הסתירה הזו. טוב, אני בהמתנה. יש היום שיח חדש שצבי לניר הוא יוצר בולט שלו. שיח על תקופת חיים חדשה שנוספה לנו. תקופת חיים שאינה עוד תקופת הבגרות שלפניה והיא שונה מתקופת הזקנה שבאה אחרי