פוסטים

האם המגיפה תהפוך את התרבות הארגונית ליותר ידידותית גיל?

תמונה
  מאז שמושג התרבות הארגונית פרץ לעולם, הוא היה פחות מזמין לאנשים בגיל מסוים. אפילו באקלים הווכחני של ימינו, בו נראה כי מקרים בהם אנשים שהופלו על רקע שורה של תכונות פיזיות מהדהדים היטב, שוררת גילנות בקרב תאגידים רבים, אם לא ברובם. והיא מושתקת. מועמדים לעבודה עם תארים משנות השבעים והשמונים מסוננים כדבר שבשגרה למרות שהם עשויים להיות מתאימים באופן אידיאלי למגוון תפקידים. אם כבר, אפשר היה לצפות שאנשים בגילאים שונים יתקבלו בברכה בארגונים כביטוי לגיוון – יוזמה   שמחלקות משאבי אנוש שמחות לקדם – אך זה פשוט לא המקרה. האמת המצערת היא שאפליה של אנשים מבוגרים במקום העבודה היא עניין שכיח (ולא חוקי), תוצר של רתיעה תרבותית עמוקה מאנשים שנתפסים כמי ששיאם מאחוריהם. מסיבות מובנות, אנשים צעירים רבים מעדיפים לשהות בקרב אנשים צעירים אחרים, מה שהופך את הגיל לקריטריון הדמוגרפי היחיד אשר לפיו מקובל להפלות, לרוב בשם הביטוי המכובס "כישורי יתר" (אובר קווליפייד). זה כמובן דבר מביש ולא שונה בהרבה משיטות של דורות קודמים של מנהלים שלא היו שוכרים מועמדים אם במקרה היו בעלי צבע עור שונה או נשים. הפרקטיקה ב

כיצד מדינות בסופר-זִקנה תומכות בעובדים מבוגרים?

תמונה
לא שמעתם על המושג "מדינה בסופר-זִקנה"? דו"ח איגוד הגרונטולוגיה האמריקני ( Gerontological Society of America; GSA ) שפורסם זה עתה, הנקרא כלכלת אריכות הימים: מינוף יתרונותיה של חברה מזדקנת , מגדיר אותו כמדינה בה למעלה מאחד מכל חמישה אנשים הוא בן 65 ומעלה. יפן וגרמניה הן בסופר-זִקנה; עד שנת 2030, בריטניה, צרפת וסינגפור תהיינה אף הן כאלה. כך גם ארה"ב ומדינות מפותחות נוספות, מה שמעלה את השאלה: מדוע מעסיקים וממשלות אינם מאמצים עדיין מדיניות שתאפשר לבני 65 ומעלה להמשיך לעבוד כל עוד הם בריאים ומעוניינים בכך? מקור: stephaniebauer.theworldrace.org על פי מאמר שפורסם במגזין הפורבס על ידי ריצ'ארד אייזנברג*, עורך ערוץ התעסוקה באתר Next Avenue לבני 50 פלוס, תאגידים וקובעי מדיניות יעקבו כמיטב יכולתם אחר ההצלחה הגדולה של יפן וגרמניה ובקרוב גם סינגפור, בהתבסס על דו"ח ה-GSA (שנערך בשיתוף עם הבנק האמריקני Merrill Lynch). המחקר על מה שה-GSA מכנה "עידן אריכות הימים" התבצע על ידי קבוצת עבודה בראשותו של פרופ' פיטר קאפלי, העומד בראש המרכז לניהול משאבי אנוש ב

מדוע חשוב שנלמד על הזדקנות בארגונים?

תמונה
על רקע עבודת המחקר שלי לדוקטורט בגרונטולוגיה, בשיתוף הפקולטה לניהול, באוניברסיטת חיפה, אני מביא מאמר קצר המסביר את החשיבות שבהעמקת הידע הקיים בצומת שבין הזדקנות, עבודה וארגונים. מטרת המחקר היא להבין טוב יותר מה יכול לאפיין ארגונים כמקומות עבודה ידידותיים לעבודה בגיל המבוגר. במחקר ישתתפו ארגונים שיסייעו לקדם את הידע המדעי בתחום חשוב זה השינוי הדמוגרפי הגדול של זמננו צריך לעניין את כולנו, לא רק ברמה האישית אלא גם כמי שממלאים תפקיד במשפחות, בקהילות ובארגונים שלנו. יש המכנים את שילובם של התארכות תוחלת החיים, שיפור המצב הבריאותי של אנשים זקנים, והירידה בשיעורי הילודה כ"מהפכת ההזדקנות" – משום שיחדיו הם יוצרים מציאות חברתית חדשה, המציבה בפנינו אתגרים תפיסתיים, פסיכולוגיים וכלכליים רבים. למרות שמדובר במהפכה איטית, היא חסרת תקדים, מתמדת ומתרחבת, ויש לה, כמובן, השלכות מרחיקות לכת גם בשוק העבודה. פוטנציאל כוח העבודה המזדקן גדל בהתמדה. על פי תחזיות של האו"ם, עד אמצע המאה הנוכחית אוכלוסיות הכשירות לעבוד מעל גיל 60 יכללו כ-30% בממוצע מכוח העבודה במדינות המפותחות. מדינות

תהיו אוברים

איך עובדת תכנית התגמול של חברת אובר, ומדוע מדובר באחת הדרכים היותר חכמות לעיצוב גמיש של הסדרי עבודה ותגמול בעולם העבודה החדש? כמה דברים שכתבתי במטוס בדרך חזרה בעקבות חוויות הנסיעה האוברית בסן פרנסיסקו נסענו להופעה של מוריסי באובר. מברקלי לאודיטוריום הבונים החופשיים (המסוניק) בסן פרנסיסקו זה לקח כחמישים דקות (מרחק של 24 ק"מ) ועלה 23 דולר (כ-20 ₪ לארבעה נוסעים). עשרות אחוזים פחות ממחיר מונית רגילה בארץ למרחק וזמן זהים (ובסן פרנסיסקו נמוך ב-25 עד 50 אחוזים ממחיר נסיעה במונית רגילה). המחיר נקבע לפי ביקוש (של נוסעים) והיצע (של נהגים), כך שההיגיון של חישוב עלות הנסיעה עשוי להיות הפוך מזה אליו אנחנו רגילים – בערב שבת (כמו שישי אצלנו) המחירים נמוכים יותר מאשר ביום חול, וכך גם בלילה בחזרה מההופעה, אז מחירה של אותה נסיעה ממש צנח ל-16 דולר. המחיר נקבע מראש (ומשולם אלקטרונית ולא לנהג אשר מקבל את שכרו מחברת אובר) כך שהוא גם אינו תלוי בעומסי תנועה או בנסיעה בכביש אגרה (כמו ביי-ברידג' שדרכו נסענו), שכלולה במחיר. בניגוד לגט-טקסי שלנו, הנהגים אינם "נהגי מוניות" כי אם אזרחים עצמ

דרושים זקנים למצעד גאווה

תמונה
אף אחד לא רוצה להיות "זקן", כפי שאף אחד לא רצה להיות "הומו" או "קוויר" בעבר, עד שתנועות השחרור הגאות נטרלו את העוקץ ויצקו משמעות חיובית להוויה. הגיע הזמן להרים את דגל זכויות הזקנים הגאים העולם מזדקן. בכל מגזר, בכל עדה, בכל קהילה. על פי הסטטיסטיקה המקובלת, בישראל חיים כיום כמאה אלף להט"בים מעל גיל 65. עם זאת, מכיוון שבקהילה הגאה מתחילים לספור אותך כ"זקן" מגיל הרבה יותר צעיר, לצורך העניין צריך להכפיל את המספר הזה לפחות ב-2. להט"בים זקנים, ובמיוחד גברים (הומואים), סובלים מסטריאוטיפיזציה כפולה. הם מגלים בזקנתם שהם נאלצים להתמודד לא רק עם סטריאוטיפים ודעות קדומות מצד הציבור הרחב, או עם אי-שוויון בזכויות אדם על פי חוקי מדינת ישראל, אלא גם עם ההבניה החברתית השלילית של הזיקנה, שנטועה לא רק באוכלוסייה הכללית אלא גם, ובאופן חריף ועמוק יותר, בתוככי הקהילה הגאה עצמה. הפחד הכי גדול של כל אמא שהבן שלה מספר לה שהוא הומו הוא שהוא יזדקן לבד. הפחד הוא יותר לגבי גברים מאשר לגבי נשים לסביות משום שנשים יכולות ללדת ילדים ללא צורך בגברים. אבל הפחד

מי היה וולטר ג'נקינס ומדוע חשוב להיזכר בסיפורו דווקא היום?

תמונה
בשערורייה מביכה שהתרחשה לפני למעלה מ-50 שנה בארה"ב והציתה להבה גדולה של הומופוביה, נתפס עוזרו הקרוב של הנשיא ג'ונסון מקיים מגעים אסורים עם חייל בדימוס. מה הפרשה הזו יכולה ללמד אותנו היום על סובלנות? טור מיוחד לשבוע הגאווה לפני ימים ספורים שודרה בבכורה בישראל, במקביל לשידורה בארה"ב, הדרמה עטורת השבחים 'לאורך כל הדרך' בכיכובו של בראיין קראנסטון ('שובר שורות') המצוין כנשיא ארה"ב ה-36 לינדון ג'ונסון. הדרמה עוסקת בשנת נשיאותו הראשונה והסוערת של ג'ונסון, שהחלה באורח טרגי לאחר הירצחו של קודמו בתפקיד, ג'ון קנדי, ובשוליה שערורייה הכרוכה בדמותו של עוזרו הנאמן וולטר ווילסון ג'נקינס, שהוצא בכוח מהארון כהומוסקסואל על-ידי הממסד לאחר שנתפס מקיים יחסי-מין בשירותים ציבוריים. 52 שנים חלפו מאז אותה תקרית, המשקפת ימים חשוכים מבחינת המודעות ללגיטימציה של הקהילה הגאה, הנמצאת כיום ובצדק במקום שונה לגמרי. בעוד שג'ונסון הדמוקרט היה אחד הנשיאים המובילים בקידום זכויות האזרח ובחקיקה חברתית (הסרט מתמקד במאבקו לשוויון זכויות לקהילה האפרו-אמריקנית), באותה

אמא שלי וחג הפועלים

תמונה
אמא שלי, אסתר אפלר לבית היבנר, נולדה בחג הפועלים, באחד במאי לפני 87 שנים. והיא היתה פועלת במלוא מובן המילה. נולדה בעיר סוצ'בה בחבל בוקובינה ברומניה, להוריה מיכאל היבנר ושרה לבית אברמוביץ'. בשבילי הם היו סבא ובבי. היתה לה ילדות נהדרת בסוצ'בה עד שהיא ומשפחתה גורשו באוקטובר 1941 לטרנסניסטריה. שהו במורפה בתנאים ירודים במשך ארבע שנים עד שהצבא הרוסי שחרר אותם. נכפה עליה לסרוג סוודרים שעשויים מחבלים עד לכדי דימום. ולכן סלדה מסריגה בבגרותה. סבא מיכאל לא רצה להישאר ברומניה אחרי המלחמה. נסעו לבוקרשט, שם קיבלו מבני עקיבא חדר שבו גרו יחד עם עוד שלוש משפחות. ואחרי שנתיים, במאי 1946, עלו ארצה בעלייה השנייה. אמא פגשה את אבא זולי ברחוב הרצל בחיפה. היא טיילה עם חברתה הטובה טובה ברקוביץ' והוא עם חבר שהכיר את טובה. זולי אמר בהונגרית שהוא מוכרח להכיר את הבחורה הזאת, אסתר. והם התחילו לצאת. בילו בקזינו בבת-גלים. היו נשואים 35 שנים, עד שאבא נפטר ב-1984. אמא היתה פועלת גדולה מהחיים. היו בה אהבה ודאגה גדולים. כולם רצו להיות סביבה. היתה הדבק של המשפחה וגם של החברים מהעבודה ומהחיי