איך מייצרים קצת שפיות?

מלחמת עזה דוחקת החוצה מהשיח הציבורי והארגוני כל מיני דברים משונים שהורגלנו לדבר ולשמוע עליהם בימים כתיקונם. מעשי שחיתות, סכסוכים פוליטיים או חס וחלילה תאונות דרכים (שמתם לב שאין?) ברמה הלאומית; תוכניות אסטרטגיות, שינויים ארגוניים וקידום תהליכים עסקיים ברמה הארגונית; שלא לדבר על הרמה האישית. אנחנו דוחים כל מה שאפשר לדחות לשש אחרי המלחמה.

זוהי כמובן שעתה הגדולה של התקשורת שחודרת לעמקי נשמתנו ומעצימה את הטרגדיה. מדורת השבט הטלוויזיונית התגייסה למלחמה בממדים שלא ידענו בעבר. תוכניות הבידור והריאליטי צומצמו לכמעט אפס. ירידה חדה בשיווק ובתשדירים. המשק מבוהל ומשותק. ואנחנו חזרנו לעולם מוטיבציוני דרוויניסטי. נאבקים לשרוד.

זכורה לי מלחמת הישרדות אחת, מלחמת יום הכיפורים, שבה אמנים חזרו מהופעות לחיילים לאולפן האמנים בטלוויזיה, קצת להעלות את המוראל בעם. הוותיקים שבינינו אולי זוכרים את הזמרת עליזה קאשי שסיננה בתוכנית האמנים "כוס אמעק לערבים" ועוררה מבוכה גדולה. איפה זה? איפה כל הזמרים והשחקנים והאמנים והמפיקים שיעודדו אותנו? אולי גם הם שכחו איך עושים שמח בעורף. יש רק איזה יהודי אחד באמריקה שמתבדח על חשבוננו בלייט נייט. 

עליזה קאשי. כוס אמעק

הצומת שבה אנו נמצאים כעת (להרחיב או להפסיק?) ומחיר הדמים הנוראי יוצרים בחיינו מתח שקשה לתפקד בו. שלא לדבר על הקיטוב המטריד בין ערבים ויהודים, בין ימין לשמאל, שלא הורגלנו לו במלחמות עבר שניחנו על פי רוב בסולידריות לאומית. לכל אחת ואחד מאיתנו יש דעה שחייבת להישמע או להיראות בניו-מדיה. וכמה שיותר מוקצן יותר טוב.

כבר כמעט ארבעה שבועות שכל תשומת הלב שלנו מוסטת אך ורק לשלום הדרום והחיילים. כי פיקוח נפש דוחה הכל. השכירים שבינינו הולכים לעבודה אבל קשה להגיד שעובדים. העצמאים שבינינו חווים ירידה דרסטית בפעילות העסקית מאחר שהלקוחות שלהם טרודים בדברים אחרים.

ג'ון סטיוארט. מתבדח על חשבוננו

אנחנו מקווים שהמלחמה תסתיים ושהשקט ישוב על כנו. אבל המציאות מדאיגה אותנו מאוד. ואין לאן להימלט. כיצד נוכל בכל זאת להשכין בביתנו ובעבודתנו מעט נורמאליות בשעה לא נורמאלית שכזאת? רשמתי לעצמי כמה דברים שאפשר לעשות עכשיו (אתם מוזמנים להוסיף).

דומה שכאשר אנחנו בשעת משבר קשה מאוד לקדם אג'נדות אם הן לא מחוברות לאג'נדה המרכזית. אני מנסה לחבר, וכל אחד מאיתנו יכול בחלקת האלוהים שלו. הנה לדוגמה, יוזמה יפה שנתקלתי בה שדואגת לחבר בין יועצים ומאמנים לבין עסקי הדרום שנפגעו. וסיפרו לי על יוזמה מקסימה אחרת שהוציאה את העובדים מהדרום לחופשת סופשבוע מנקת ראש במקום אחר שאין בו אזעקות. את זה הם לא ישכחו בחיים.

לדבוק בשגרה. לפעמים זה נראה מאולץ וכאוטי לקיים ישיבה שעוסקת במשהו ממש לא דחוף. זה כנראה לא הזמן לתכנן תוכניות אסטרטגיות ארוכות טווח, אבל אם נמשיך לנהל תהליכים יומיומיים שהורגלנו לנהל בימים רגילים, נוכל לדמיין שאנחנו בימים כתיקונם ולשדר זאת באופן לא-מודע למוחנו. אם נצמצם את תשומת הלב שלנו אפילו באופן מלאכותי לתחומים שבהם ניתן להשיג תוצאות מעשיות מיידיות כלשהן, נוכל לחשוב לרגע שאנחנו יוצרים שפיות.

ולבסוף משהו למען עצמנו. לשמור על מחשבה טהורה. בימים שבהם יכולות חשיבה אינדיבידואליות ובהירות מחשבה הופכות למצרך נדיר, התחברות לעצמנו ולמחשבות האמיתיות שלנו יכולה לחולל פלאות. סתם לשבת בשקט ולקרוא ספר בלי לפתוח טלוויזיה ובלי לצרוך תקשורת לכמה זמן שאתם יכולים (שעה?). להקפיד על תזונה בריאה וסדורה. ועל פעילות גופנית.

ברגע שהתותחים יפסיקו לרעום כולנו נחזור לשגרה במהירות שלא תיאמן. על כל אחד ואחת מאיתנו להכין את עצמו ליום שבו זה יקרה. אינשאללה.

שלכם, רפי