איך מייצרים קצת שפיות?
מלחמת עזה דוחקת החוצה מהשיח הציבורי והארגוני כל מיני דברים משונים שהורגלנו לדבר ולשמוע עליהם בימים כתיקונם. מעשי שחיתות, סכסוכים פוליטיים או חס וחלילה תאונות דרכים (שמתם לב שאין?) ברמה הלאומית; תוכניות אסטרטגיות, שינויים ארגוניים וקידום תהליכים עסקיים ברמה הארגונית; שלא לדבר על הרמה האישית. אנחנו דוחים כל מה שאפשר לדחות לשש אחרי המלחמה. זוהי כמובן שעתה הגדולה של התקשורת שחודרת לעמקי נשמתנו ומעצימה את הטרגדיה. מדורת השבט הטלוויזיונית התגייסה למלחמה בממדים שלא ידענו בעבר. תוכניות הבידור והריאליטי צומצמו לכמעט אפס. ירידה חדה בשיווק ובתשדירים. המשק מבוהל ומשותק. ואנחנו חזרנו לעולם מוטיבציוני דרוויניסטי. נאבקים לשרוד. זכורה לי מלחמת הישרדות אחת, מלחמת יום הכיפורים, שבה אמנים חזרו מהופעות לחיילים לאולפן האמנים בטלוויזיה, קצת להעלות את המוראל בעם. הוותיקים שבינינו אולי זוכרים את הזמרת עליזה קאשי שסיננה בתוכנית האמנים "כוס אמעק לערבים" ועוררה מבוכה גדולה. איפה זה? איפה כל הזמרים והשחקנים והאמנים והמפיקים שיעודדו אותנו? אולי גם הם שכחו איך עושים שמח בעורף. יש רק איזה יהודי אח