רשומות

הדמעות המרות של הוויתור על הפנטזיה

תמונה
צילום:  Strand Releasing  |  הפצה:  Diaphana distribution  | באדיבות  François Ozon פטר פון קאנט | ביקורת סרט | הפקה ובימוי: פרנסואה אוזון | צרפת 2022 | 85 דקות  |  שחקנים: דניס מנושה, איזבל אג'אני, חליל גרביה, חנה שיגולה, סטפן קרפון ציון בסולם אפלר-ח'טאב: 9 קשה להחליט אם פטר פון קאנט, סרטו החדש של פרנסואה אוזון, הוא יצירה מלודרמטית דקדנטית על אהבה בלתי אפשרית, או סאטירה קאמפית נוקבת על תרבות הסלבריטי החלולה. זהו סרט שהוא מכל מקום מחווה רוויית רפרנסים קולנועיים לריינר ורנר פאסבינדר, שסרטו "הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" מ-1972 שימש מקור השראה לעיבוד חופשי שלו, בהשתעשעות מגדרית של הדמויות המרכזיות שהפכו מנקבות לסביות לזכרים הומואים. אפשר גם לומר שזהו סרט הומוסקסואלי על יחסים סאדו-מזוכיסטיים (בשלישייה) עם אפיל של שנות השבעים, נטול הפוליטיקה של הזהויות, שואת האיידס וגלי הפמיניזם העדכניים. פטר פון קאנט (דניס מנושה), הדמות הראשית, המוצג בסרט כבמאי בשיא תהילתו, חובב החיים הטובים, השתויים והמסוממים, חולק את דירתו המסוגננת עם עוזרו האישי קארל (סטפן קרפון), שמקבל על עצמו ל

הצורך בעיצוב קהילות ידידותיות להזדקנות גאה

תמונה
  אני מזמין אתכם ואתכן להבין לעומק את הצורך בעיצוב קהילות ידידותיות להזדקנות להט"ב, על רקע הדרה מרובת-פנים אליה חשופים להט"ב מזדקנים | אני כותב את המילים האלה לא רק כאקטיביסט ותיק בקהילה הגאה, ולא רק כעמית מחקר במרכז מינרבה לחקר אוכלוסיות מודרות בזִקנה, אלא גם כהומו זקן גאה שנושא התנסויות אישיות בהקשרי ההזדקנות ההומוסקסואלית | זהו הזמן ל כנס אקדמי ראשון מסוגו בישראל על הזדקנות בקהילות הלהט"ב   AP Jorge Saenz הדור שאני משתייך אליו גדל בזמנים שבהם להיות הומו או להיות לסבית היה לא בסדר. נרדפנו. הופללנו. אם מישהו דיבר עלינו היינו כשפל המדרגה וגרועים מרוצחים. הוכנו. האשימו אותנו בהפצת מחלות. אנחנו היינו מחלה. כתם חברתי. במקרה הטוב הושתקנו ונאלצנו להתנהל בסדר חברתי הטרונורמטיבי. ועכשיו,  אחרי חוויות חיים שנעות במתח שבין דיכוי והעצמה,  רבים מאיתנו נושאים בתוכנו תלאות אלה ואי לגיטימיות זו אל זִקנתנו. חלקנו מודרים מהמשפחות הסטרייטיות שבנינו כשהיינו בארון או שמהן יצאנו, וחלק אחר שלא הקימו משפחות הטרונורמטיביות נותר ללא עורף חברתי ומשפחתי תומך. חלקנו ניצולי שואה שהתרחשה בקהילותינ

מחקר הפרישה הגדול: דפוסי הפרישה והעבודה החדשים בעת התבונה

תמונה
אם נשאל את אזרחי העולם המפותח כמה זמן הם ירצו לחיות, קרוב לוודאי שהתשובה תהיה: נרצה לחיות לפחות עד גיל 100, אבל רק בתנאי שיהיו לנו חיים טובים ובריאים. כך מגלה מחקר עדכני שפורסם לאחרונה, החושף ארבעה מסלולי פרישה ותעסוקה חדשים שחווים כיום אזרחי אמריקה על רקע אריכות הימים והמסע לפרק החיים המאוחר החדש: "חלוצים תכליתיים", "מסורתיים רגועים", "מאותגרים אך מלאי תקווה", ו"נאבקים בחרטה". כל אחת מקבוצות אלה חווה מסע אחר ושונה של פרישה ותעסוקה בחיים המאוחרים, עם מאפיינים שונים בתחום הבריאות והחיוניות, החיים המשפחתיים, הצבת מטרות ושגשוג, וכמובן בתחום הפיננסי מקור: Shutterstock אורך החיים העולה והרצון לחיות טוב בפרק החיים החדש שאחרי הפרישה מעבודה משפיעים על סדרי העדיפויות ותכנון החיים של אמריקנים מבוגרים. כך עולה ממחקר הפרישה הגדול שנערך על ידי Age Wave בראשותו של ד"ר קן דיכטוואלד, בשיתוף עם Edward Jones (חברת שירותים פיננסיים אמריקאית) ו- The Harris Poll (חברת מחקרי שוק אמריקאית). המחקר מציע מבט חדש על המושג פרישה מעבודה לאורך שלב חיים שאורכו בין 20

האם המגיפה תהפוך את התרבות הארגונית ליותר ידידותית גיל?

תמונה
  מאז שמושג התרבות הארגונית פרץ לעולם, הוא היה פחות מזמין לאנשים בגיל מסוים. אפילו באקלים הווכחני של ימינו, בו נראה כי מקרים בהם אנשים שהופלו על רקע שורה של תכונות פיזיות מהדהדים היטב, שוררת גילנות בקרב תאגידים רבים, אם לא ברובם. והיא מושתקת. מועמדים לעבודה עם תארים משנות השבעים והשמונים מסוננים כדבר שבשגרה למרות שהם עשויים להיות מתאימים באופן אידיאלי למגוון תפקידים. אם כבר, אפשר היה לצפות שאנשים בגילאים שונים יתקבלו בברכה בארגונים כביטוי לגיוון – יוזמה   שמחלקות משאבי אנוש שמחות לקדם – אך זה פשוט לא המקרה. האמת המצערת היא שאפליה של אנשים מבוגרים במקום העבודה היא עניין שכיח (ולא חוקי), תוצר של רתיעה תרבותית עמוקה מאנשים שנתפסים כמי ששיאם מאחוריהם. מסיבות מובנות, אנשים צעירים רבים מעדיפים לשהות בקרב אנשים צעירים אחרים, מה שהופך את הגיל לקריטריון הדמוגרפי היחיד אשר לפיו מקובל להפלות, לרוב בשם הביטוי המכובס "כישורי יתר" (אובר קווליפייד). זה כמובן דבר מביש ולא שונה בהרבה משיטות של דורות קודמים של מנהלים שלא היו שוכרים מועמדים אם במקרה היו בעלי צבע עור שונה או נשים. הפרקטיקה ב

כיצד מדינות בסופר-זִקנה תומכות בעובדים מבוגרים?

תמונה
לא שמעתם על המושג "מדינה בסופר-זִקנה"? דו"ח איגוד הגרונטולוגיה האמריקני ( Gerontological Society of America; GSA ) שפורסם זה עתה, הנקרא כלכלת אריכות הימים: מינוף יתרונותיה של חברה מזדקנת , מגדיר אותו כמדינה בה למעלה מאחד מכל חמישה אנשים הוא בן 65 ומעלה. יפן וגרמניה הן בסופר-זִקנה; עד שנת 2030, בריטניה, צרפת וסינגפור תהיינה אף הן כאלה. כך גם ארה"ב ומדינות מפותחות נוספות, מה שמעלה את השאלה: מדוע מעסיקים וממשלות אינם מאמצים עדיין מדיניות שתאפשר לבני 65 ומעלה להמשיך לעבוד כל עוד הם בריאים ומעוניינים בכך? מקור: stephaniebauer.theworldrace.org על פי מאמר שפורסם במגזין הפורבס על ידי ריצ'ארד אייזנברג*, עורך ערוץ התעסוקה באתר Next Avenue לבני 50 פלוס, תאגידים וקובעי מדיניות יעקבו כמיטב יכולתם אחר ההצלחה הגדולה של יפן וגרמניה ובקרוב גם סינגפור, בהתבסס על דו"ח ה-GSA (שנערך בשיתוף עם הבנק האמריקני Merrill Lynch). המחקר על מה שה-GSA מכנה "עידן אריכות הימים" התבצע על ידי קבוצת עבודה בראשותו של פרופ' פיטר קאפלי, העומד בראש המרכז לניהול משאבי אנוש ב

מדוע חשוב שנלמד על הזדקנות בארגונים?

תמונה
על רקע עבודת המחקר שלי לדוקטורט בגרונטולוגיה, בשיתוף הפקולטה לניהול, באוניברסיטת חיפה, אני מביא מאמר קצר המסביר את החשיבות שבהעמקת הידע הקיים בצומת שבין הזדקנות, עבודה וארגונים. מטרת המחקר היא להבין טוב יותר מה יכול לאפיין ארגונים כמקומות עבודה ידידותיים לעבודה בגיל המבוגר. במחקר ישתתפו ארגונים שיסייעו לקדם את הידע המדעי בתחום חשוב זה השינוי הדמוגרפי הגדול של זמננו צריך לעניין את כולנו, לא רק ברמה האישית אלא גם כמי שממלאים תפקיד במשפחות, בקהילות ובארגונים שלנו. יש המכנים את שילובם של התארכות תוחלת החיים, שיפור המצב הבריאותי של אנשים זקנים, והירידה בשיעורי הילודה כ"מהפכת ההזדקנות" – משום שיחדיו הם יוצרים מציאות חברתית חדשה, המציבה בפנינו אתגרים תפיסתיים, פסיכולוגיים וכלכליים רבים. למרות שמדובר במהפכה איטית, היא חסרת תקדים, מתמדת ומתרחבת, ויש לה, כמובן, השלכות מרחיקות לכת גם בשוק העבודה. פוטנציאל כוח העבודה המזדקן גדל בהתמדה. על פי תחזיות של האו"ם, עד אמצע המאה הנוכחית אוכלוסיות הכשירות לעבוד מעל גיל 60 יכללו כ-30% בממוצע מכוח העבודה במדינות המפותחות. מדינות

תהיו אוברים

איך עובדת תכנית התגמול של חברת אובר, ומדוע מדובר באחת הדרכים היותר חכמות לעיצוב גמיש של הסדרי עבודה ותגמול בעולם העבודה החדש? כמה דברים שכתבתי במטוס בדרך חזרה בעקבות חוויות הנסיעה האוברית בסן פרנסיסקו נסענו להופעה של מוריסי באובר. מברקלי לאודיטוריום הבונים החופשיים (המסוניק) בסן פרנסיסקו זה לקח כחמישים דקות (מרחק של 24 ק"מ) ועלה 23 דולר (כ-20 ₪ לארבעה נוסעים). עשרות אחוזים פחות ממחיר מונית רגילה בארץ למרחק וזמן זהים (ובסן פרנסיסקו נמוך ב-25 עד 50 אחוזים ממחיר נסיעה במונית רגילה). המחיר נקבע לפי ביקוש (של נוסעים) והיצע (של נהגים), כך שההיגיון של חישוב עלות הנסיעה עשוי להיות הפוך מזה אליו אנחנו רגילים – בערב שבת (כמו שישי אצלנו) המחירים נמוכים יותר מאשר ביום חול, וכך גם בלילה בחזרה מההופעה, אז מחירה של אותה נסיעה ממש צנח ל-16 דולר. המחיר נקבע מראש (ומשולם אלקטרונית ולא לנהג אשר מקבל את שכרו מחברת אובר) כך שהוא גם אינו תלוי בעומסי תנועה או בנסיעה בכביש אגרה (כמו ביי-ברידג' שדרכו נסענו), שכלולה במחיר. בניגוד לגט-טקסי שלנו, הנהגים אינם "נהגי מוניות" כי אם אזרחים עצמ