האם המגיפה תהפוך את התרבות הארגונית ליותר ידידותית גיל?


 

מאז שמושג התרבות הארגונית פרץ לעולם, הוא היה פחות מזמין לאנשים בגיל מסוים. אפילו באקלים הווכחני של ימינו, בו נראה כי מקרים בהם אנשים שהופלו על רקע שורה של תכונות פיזיות מהדהדים היטב, שוררת גילנות בקרב תאגידים רבים, אם לא ברובם. והיא מושתקת. מועמדים לעבודה עם תארים משנות השבעים והשמונים מסוננים כדבר שבשגרה למרות שהם עשויים להיות מתאימים באופן אידיאלי למגוון תפקידים.

אם כבר, אפשר היה לצפות שאנשים בגילאים שונים יתקבלו בברכה בארגונים כביטוי לגיוון – יוזמה  שמחלקות משאבי אנוש שמחות לקדם – אך זה פשוט לא המקרה. האמת המצערת היא שאפליה של אנשים מבוגרים במקום העבודה היא עניין שכיח (ולא חוקי), תוצר של רתיעה תרבותית עמוקה מאנשים שנתפסים כמי ששיאם מאחוריהם. מסיבות מובנות, אנשים צעירים רבים מעדיפים לשהות בקרב אנשים צעירים אחרים, מה שהופך את הגיל לקריטריון הדמוגרפי היחיד אשר לפיו מקובל להפלות, לרוב בשם הביטוי המכובס "כישורי יתר" (אובר קווליפייד).

זה כמובן דבר מביש ולא שונה בהרבה משיטות של דורות קודמים של מנהלים שלא היו שוכרים מועמדים אם במקרה היו בעלי צבע עור שונה או נשים. הפרקטיקה בה נעזרים אנשי משאבי אנוש בהגדרות של גיוון מבחינת צבע העור והמגדר אך לא על פי גילו של אדם אינו דבר רע רק לאנשים מבוגרים אלא גם לארגונים עצמם. אנשים מבוגרים מביאים לעתים קרובות מערך כישורים יקר ערך לכל ארגון, ולו רק בגלל שיש להם יותר ניסיון חיים.

המגיפה היא כמובן דבר נורא בכל קנה מידה, אך היא עשויה להוות הזדמנות לתרבות הארגונית להצדיק את עצמה בכל הנוגע להטמעה של שוויוניות הזדמנויות ושיטות עבודה מומלצות. נסענו לאט אך בהתמדה לעבר מקום עבודה וירטואלי יותר לפני המגיפה, אך כעת היקום המקוון מחליף במהירות את המשרד המסורתי. עם הרשת ההולכת ומתרחבת שלנו ורוחב הפס ההולך וגובר, אנו מבינים שנוכל לבצע חלק ניכר מהעבודה מבלי שנצטרך להגיע לבניין משרדים וממנו בימים מסוימים ובזמנים מוגדרים. ההבנה הזו יכולה להיות טובה ויפה אם נשכיל ליישם אותה בחוכמה. מחקרים מראים כי לאנשים בכל גיל חשובה גם האינטראקציה בעולם הפיזי. היעדרה עשוי לפגוע בחוסנם הנפשי והחברתי, ואין זה מפתיע שאנשים שלא התחנכו על ברכי המציאות המדומה יתקשו יותר להסתגל למציאות של ריחוק חברתי וקירבה דרך מסכים.

אבל ההשלכות של התפלגות הזמן והמרחב הקשורים לעבודה מתבררות יותר ויותר ככל שהמגיפה נמשכת. יותר ויותר חברות, במיוחד במגזר הטכנולוגי, מגיעות למסקנה כי התשתית הפיזית שנבנתה כדי לספק לעובדים בניין לעבוד בו אינה יעילה במידה רבה, אם לא מיותרת. מעבר לסיכונים הבריאותיים האפשריים, בנייני משרדים יקרים לבנייה ותחזוקה, ודמי השכירות, המיסים והביטוחים מהווים אחוז גבוה מעלויות התפעול. כל כך הגיוני מבחינה פיסקלית לעקוף הוצאות אלה, בהנחה שיש אלטרנטיבה מקובלת שבעזרתה אנשים יכולים לתקשר בינם לבין עצמם בצורה יעילה. המסקנה הזו מעלה כמובן את שאלת ויתור השליטה של תאגידים על עובדים באמצעות קשר ישיר, ומציפה אתגרים רבים הקשורים לשמירה על מוטיבציה במציאות שנקלענו אליה. אבל זוהי גם הזדמנות לקבוע סדר יום ארגוני חדש.

לאחר כמה עשורים של בנייה, האינטרנט הגיע לשלב בו הוא יכול לשמש פלטפורמה פונקציונלית עבור הרבה ממה שהחברות עושות. עם המשך השיפורים וההתקדמות הטכנולוגית, נראה כי המעבר מעבודה אנלוגית לדיגיטלית יואץ, מה שהופך את מושג המשרד למיושן עוד יותר. למגינת ליבנו או לשמחתנו, תלוי איך מסתכלים על זה, נראה כי עידן המשרד עומד להסתיים עבור חברות לא מעטות, ולא יעבור זמן רב עד שנראה ברעיון של לקבץ עובדים בבניין גדול בימי חול בין השעות 9 ל -5 כממצא מוזר של המאה העשרים שהתמהמה קצת יותר מדי זמן.

סוף עידן המשרד יכול להיות דבר טוב מאוד עבור אנשים מבוגרים וגם עבור חברות שאינן ממצות את הפוטנציאל שלהן בגלל פרקטיקות מפלות. מעבר לתועלת הברורה עבור אנשים מבוגרים רבים המעדיפים גמישות תעסוקתית מבחינת מיקום ושעות העבודה, לאדם בזום או בשווה ערך לו נוכחות פיזית פחותה בהרבה מאשר בחיים האמיתיים, כך שמנהלים עשויים להיות פתוחים יותר להעסיק כך מישהו שעבר כבר את גיל העמידה. כמו כן, אנשים צעירים עשויים להיות יותר פתוחים לעבודה עם מבוגרים מהם בסביבה וירטואלית מאשר במציאות אמיתית. זה יכול להיות דבר מוזר להרהר בו, אך פחות תשומת לב מוקדשת לתכונות הפיזיות של האדם בתיבה מרובעת קטנה על המסך מאשר אם הוא או היא באותו החדר. זהו כמובן סוג של בריחה מהתמודדות ישירה עם גילנות, אבל יש בו גם משום רגל בדלת לעבר שבירה של מוסכמות וסטריאוטיפים.

עבור עשרות מיליוני בייבי בומרס, הסיכוי שהתרבות הארגונית תהיה יותר ידידותית לגילם בגלל טכנולוגיה מתקדמת תהיה התפתחות מבורכת מאוד. במקום לסיים את הקריירה בגיל מוגדר מראש, בדרך כלל סביב 65, כדי לצאת לחיי פנאי במקום שטוף שמש וחם או לקמול לאט, רוב בני השישים-שמונים של ימינו יכולים להמשיך לעבוד אם ירצו בכך, כלומר כל עוד הם יכולים והבחירה בידם. מלבד הסיבה הברורה – כסף – העבודה היא מקור זהות עיקרי עבור אנשים ומציעה סיבה לקום בבוקר. מחקרים מראים כי משמעות כלשהי או מטרה בחיים קשורה לבריאות פיזית ורגשית, ולעתים קרובות מוסיפה לא רק שנים לחיים אלא גם חיים לשנים, כפי שאנו הגרונטולוגים נוטים לומר. אז בואו נקווה שהמגיפה תשמש בסופו של דבר זרז לשינוי חברתי וכלכלי חיובי, לעבר מקום עבודה שוויוני יותר לגיל.

 

המאמר מבוסס באופן רופף על פוסט שפורסם על ידי החוקר והסופר Lawrence R. Samuel באתר Psychology Today ב-24 במאי 2020.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מי היה וולטר ג'נקינס ומדוע חשוב להיזכר בסיפורו דווקא היום?

אמא שלי וחג הפועלים