סודות התגמול המנצח | The secrets of triumphant rewards

אם לא שמענו עד היום את השם סשה שטראוס, זה כנראה בגלל שאין לנו מושג איפה אנחנו חיים. באיזו מציאות גועשת וכאוטית. שבה אין דבר שאנחנו לא מעמידים בסימן שאלה. שבה נעשינו חשדנים לכל דבר. שבה הכל נמצא על השולחן לשיח ולדיאלוג. שבה לאינטרנט כוח בלתי נלאה והמדיה החברתית מפציצה את כולנו במידע לא מסונן. בכל בית ממוצע ישנו היום ערב רב של סמארטפונים, טלוויזיות, מחשבים, אייפדים ולפטופים המשדרים לנו בו זמנית. כדי לשבור את הרעש במידה מספקת ולהתגבר על ספקנות השוק והעייפות שלו, מותגים חייבים לשדר במלוא הכוונה והאותנטיות. בכל העולם מותגים נאבקים לא על נתח שוק ומכירות אלא לפני כל זה על הבנה וקרבה רגשית: תאהבו אותנו! הם צועקים. אמות המידה החדשות של התקשורת מאפיינות ביקוש מוגבר לשקיפות שנכפה על הארגונים והחברות. הם כבר לא יכולים להסתיר שום דבר. אנחנו שרויים בשלב חדש שבו אף אחד כבר לא מאמין לתאגידים הגדולים, למשטרים הקמים ונופלים ולארגונים שהופכים לארכאיים. אחרי חיים רועמים של אינספור פרסומות, תשדירים, גירויים והבטחות, קהלי הליבה שלנו מאתגרים את מערכת האמונות שלהם ושואלים: למה שאני אאמין לך? ובאמת, ב

גבירותי ורבותי, מהפכה! לא עוד מהפכה. יש אומרים שהגדולה ביותר מאז המהפכה התעשייתית. היא ממש לפתחנו והיא מתרחשת בדורנו. זהו שינוי בסיסי שבו מתעצבת תקופת חיים חדשה שיש בה פוטנציאל להתפתחות אישית חדשה. מתי זה בדיוק מתחיל? אני מדבר על גילאי 50 פלוס, אחרים מתחילים מוקדם יותר או משייכים את המפנה לצומת של גיל הפרישה. וכדרכן של מהפכות עמוקות השיח מחלחל כמו מים בסלע ומצטרפים אליו יותר ויותר חברים. מה הקשר לרמזור עכשיו? דוגמה אחת. ביום שני האחרון התקיים במלון דן-פנורמה בתל אביב השלב הסופי בתחרות הראשונה של Merage Institute ליזמים בני +45. 734 הצעות ורעיונות התקבלו. מהם נבחרו כ-150 לתחרות עצמה שבה גם אני זכיתי להיות מועמד. חבר השופטים כלל אנשי עסקים ויזמים מובילים כרמי קליש, ניר למפרט, אורי אדוני, רמי שלמור, פנחס בוכריס ואחרים, וגם לקהל, שמנה כ-500 יזמים, היה משקל בקביעת המיזם הזוכה. הנה כמה תמונות מהאירוע מהאייפון שלי. המשך הפוסט למטה. רק כדי לסבר את האוזן, בין הרעיונות שעלו לגמר היו מדבקות ראייה שיחליפו עדשות ראייה רב-מוקדיות, מודל לחיזוי ביקושים אינטרנטיים בלתי

חברים ולקוחות יקרים, בפוסט הקודם כתבתי שהעולם יהיה שייך לזקנים. מאחר שקצב התבגרות האוכלוסייה צפוי לגדול בעשורים הבאים, העולם יהיה שייך לגיל הזהב. אבל אופס, יש כאן בעיה. הבעיה היא השפה שלנו. היא אינה מספיק עשירה כדי לתאר את שלבי הבגרות החדשים והשינוי המתרחש למולנו. אתה צעיר או מבוגר, ולאחר מכן  כבר  בגיל השלישי שלא לומר קשיש או ישיש. לכל אלה קונוטאציות של רגרסיה מנטאלית ופיסית וסטיגמות מיותרות. ומאחר שלדעתי הטרנד הצפוי להתחזק בעתיד הלא רחוק נושא איתו יותר חוכמה ובינה וגם פוטנציאל כלכלי של אנשים מנוסים בשיא תפרחתם, עם ידע עצום וכישורי על - חסרה לנו טרמינולוגיה. ממש כשם שלאינואיטים מילים רבות (יש האומרים כמאה) כדי לתאר שלג, זאת ועוד - השפה האנגלית עברה מאסקימואים לאינואיטים מאחר שהמינוח אסקימו הפך להיות politically incorrect . אבל לפני הפתרונות אני חוזר למסקנות המעניינות של האום על התבגרות האוכלוסייה העולמית. הנה החלק השני שלהן: עם הגידול בשיעורים היחסיים של האוכלוסייה המבוגרת (60 ומעלה) גם מאפייניהם הדמוגרפיים משתנים. הנתונים מראים כי קבוצת הגיל + 80 הנה באופן ע

חברים ולקוחות יקרים, כבר אי אפשר להתעלם מהשיח החדש על עולם העבודה העתידי, שצובר תאוצה מרשימה בשבועות האחרונים. אני מצטרף היום לשיח הזה, והחלטתי כי ראשית לכל אתייחס לפן הדמוגראפי שלו. מדוע? כי נראה לי שלא כולנו תופסים כמה הוא דרמטי. מספיק אם נסתכל סביבנו כדי שנבין כי חיים בקרבנו אנשים מבוגרים יותר בשיעור ניכר ומואץ יותר. הנשיא פרס הוא הדוגמא האולטימטיבית למישהו שמביא ערך עצום גם בגיל 91. אבל ברור שהוא רק סמל. לא מזמן צפיתי בראיון עם פרופ' רות בן ישראל (83) שסיפרה על החלטתה לזנוח קריירה משפטית מפוארת לטובת הגשמת חלומות הנעורים שלה. כעת היא מחליפה עיסוק כל חמש שנים - ממשפטנית לציירת, רקדנית ומוסיקאית. רות בן ישראל רוקדת דוגמה אחרת היא נורית הירש שכבר כמה ימים לא יוצאת לי מהראש. צפיתי בחג בערב משיריה ולא האמנתי שכך נראית אישה בת 72! היא נראית אולי כמו חברותי בנות החמישים! ואז הלכתי והוצאתי מהמגירה תמונה של אבי כשהיה בערך בגילי (אוטוטו 55). וזה שוב הלם בי. הפער הוא מדהים. וזה לא קשור רק למראה החיצוני או לקוסמטיקה. זה מבטא משהו פנימי עמוק. נורית הירש אז מה זה אומ