דרושים זקנים למצעד גאווה
אף אחד לא רוצה להיות "זקן", כפי שאף אחד לא רצה להיות "הומו" או "קוויר" בעבר, עד שתנועות השחרור הגאות נטרלו את העוקץ ויצקו משמעות חיובית להוויה. הגיע הזמן להרים את דגל זכויות הזקנים הגאים
העולם מזדקן. בכל מגזר, בכל עדה, בכל קהילה. על פי הסטטיסטיקה המקובלת, בישראל חיים כיום כמאה אלף להט"בים מעל גיל 65. עם זאת, מכיוון שבקהילה הגאה מתחילים לספור אותך כ"זקן" מגיל הרבה יותר צעיר, לצורך העניין צריך להכפיל את המספר הזה לפחות ב-2.
להט"בים זקנים, ובמיוחד גברים (הומואים), סובלים מסטריאוטיפיזציה כפולה. הם מגלים בזקנתם שהם נאלצים להתמודד לא רק עם סטריאוטיפים ודעות קדומות מצד הציבור הרחב, או עם אי-שוויון בזכויות אדם על פי חוקי מדינת ישראל, אלא גם עם ההבניה החברתית השלילית של הזיקנה, שנטועה לא רק באוכלוסייה הכללית אלא גם, ובאופן חריף ועמוק יותר, בתוככי הקהילה הגאה עצמה.
הפחד הכי גדול של כל אמא שהבן שלה מספר לה שהוא הומו הוא שהוא יזדקן לבד. הפחד הוא יותר לגבי גברים מאשר לגבי נשים לסביות משום שנשים יכולות ללדת ילדים ללא צורך בגברים. אבל הפחד הוא לא רק אימהי, הוא גם אישי. בקהילה שמקדשת נעורים ומיניות, כשבגיל ארבעים כבר לא רוצים אותך, יש הומואים החושבים שאין טעם לחייהם בגיל המבוגר. הקהילה איבדה השנה את זלמן שושי וגילה גולדשטיין, ולא בשיבה מופלגת, שמלבד היותם קרוס-ג׳נדרים סבלו מנידוי ובדידות. הם מתו בגלל שהם היו זקנים (או זקנות) שלא רוצים אותם.
סוגיית הגילנות הפנים-קהילתית, כמו גם הגילנות האישית של כל אחד מאיתנו, מציבה בפני הקהילה הגאה אתגר לא פשוט. משום שקהילה שלא דואגת לזקניה מאבדת את התשתית המוסרית שלה. ובמיוחד כשזה נוגע לקהילה הגאה, שדוגלת בערכים של כבוד וזכויות אדם ורגישות לפרט.
להומואים/להט"בים זקנים אין נראות. הם לא קיימים. הם מפסיקים לצאת כי יודעים שלא יקבלו אותם. במרכזים הקהילתיים הגאים בערים הגדולות יש עדיפות ברורה לפעילות המכוונת לצעירים. לא מוקצה לזקנים נתח ראוי בפעילות מהחשש שתדבק במרכזים הגאים תדמית שלילית. לא רוצים את הזקנים האלה. הזקנים נדחקים לשוליים, ולא מקבלים בה ביטוי נאות. הדור הזקן של הקהילה כיום הוא דור שגדל בתקופה אחרת שבה הקהילה היתה בארון. חלקם נישאו לנשים/לגברים כדי שלפחות יהיו ילדים שידאגו, חלקם יצא מהארון בגיל מבוגר. וחלקם נשארו בודדים. וחלקם התאלמנו.
ללהט"בים זקנים בכלל ולהומואים זקנים בפרט יש צרכים שונים, לא רק בהשוואה לסטרייטים שמתמזגים לתוך המבנה החברתי הלא-להט"בי, אלא גם כלפי הקהילות שלהם הם משתייכים. סוגיות רבות שאינן מעניינות צעירים, כן מעניינות זקנים, ולא מדובר רק בירושות, צוואות וזכויות סוציאליות אלא גם בשאלות יסודיות יותר, כמו איך אני חי את חיי בחופשיות, איך אני מספר לילדים, לנכדים, מי ידאג לי כשאהיה זקן, מהו מקומי בקהילה ובמשפחה, איך אני מתמודד עם נידוי, בידוד ובדידות. איפה תהיה חלקת הקבר שלי כשאמות. איך אני חי עם העובדה, שהקהילות שהייתי חלק מהן כשהייתי צעיר, כבר לא מספקות את צרכי כשאני זקן, כבר לא איתי כשאני זקן.
אז הגיע הזמן. הגיע הזמן שקול הזקנים יבוא לידי ביטוי בקהילה. נתחיל בכך שהמושג "זקן" הוא עצמו מלת גנאי, ממש כמו "הומו" או "קוויר" בעבר, עד שתנועות השחרור הגאות נטרלו את העוקץ ויצקו לתוכו תוכן ומשמעות חיוביים. אז באמת הגיע הזמן להרים את הדגל הזה. אבל זה לא יקרה מעצמו. יש צורך באקטיביזם. ביוזמה. בתהליכי העצמה בקרב הקהילה ביחסה לזקניה. אגב, יש לנו ממי ללמוד איך עושים את זה. תעשו גוגל על SAGE, ארגון הלהט"בים הזקנים בארה"ב ותגלו באיזה מגוון עצום של נושאים צריך לטפל.
רפאל (רפי) אפלר
החוג לגרונטולוגיה, אוניברסיטת חיפה
תגובות
הוסף רשומת תגובה