אמא שלי וחג הפועלים

אמא שלי, אסתר אפלר לבית היבנר, נולדה בחג הפועלים, באחד במאי לפני 87 שנים. והיא היתה פועלת במלוא מובן המילה.

נולדה בעיר סוצ'בה בחבל בוקובינה ברומניה, להוריה מיכאל היבנר ושרה לבית אברמוביץ'. בשבילי הם היו סבא ובבי. היתה לה ילדות נהדרת בסוצ'בה עד שהיא ומשפחתה גורשו באוקטובר 1941 לטרנסניסטריה. שהו במורפה בתנאים ירודים במשך ארבע שנים עד שהצבא הרוסי שחרר אותם. נכפה עליה לסרוג סוודרים שעשויים מחבלים עד לכדי דימום. ולכן סלדה מסריגה בבגרותה. סבא מיכאל לא רצה להישאר ברומניה אחרי המלחמה. נסעו לבוקרשט, שם קיבלו מבני עקיבא חדר שבו גרו יחד עם עוד שלוש משפחות. ואחרי שנתיים, במאי 1946, עלו ארצה בעלייה השנייה.

אמא פגשה את אבא זולי ברחוב הרצל בחיפה. היא טיילה עם חברתה הטובה טובה ברקוביץ' והוא עם חבר שהכיר את טובה. זולי אמר בהונגרית שהוא מוכרח להכיר את הבחורה הזאת, אסתר. והם התחילו לצאת. בילו בקזינו בבת-גלים. היו נשואים 35 שנים, עד שאבא נפטר ב-1984.

אמא היתה פועלת גדולה מהחיים. היו בה אהבה ודאגה גדולים. כולם רצו להיות סביבה. היתה הדבק של המשפחה וגם של החברים מהעבודה ומהחיים. ארוחה משפחתית היתה חובה בשישי-שבת ובחגים. ובימי הולדת, מה זאת אומרת. וארוחת-סופגניות לחברות בחנוכה. ולא לשכוח להתקשר לאחי ולגיסתי ולחברת הילדות שלה אנני לאחל מזל טוב. וחג שמח. ניהלה את כולם. חשוב היה לה שהילדים יהיו ביחד, לשמור על אחדות משפחתית. אולי בגלל שהייתה בת יחידה.

כשילדה אותי גילתה כי סחבה בבטנה 4 וחצי קילו. גידלה לי תלתלים זהובים והתעקשה שלא לספר אותי. אבא לא אהב את הניסיון לעשות ממני ילדה. ויום אחד לקח אותי להסתפר ללא ידיעתה. מה עשית לילד? היא צעקה בבהלה.

עבדה כמנהלת עבודה במכבסת קיטור הקישון של צים, שם היתה אהובה על כל הפועלות. יחד עם מוסר עבודה גבוה, היתה כזאת חברמנית ודאגנית וידעה להקשיב לכולן ולתת בלב רחב. למדה מהן צרפתית ומסבתי הלן הונגרית. מהבית דיברה גרמנית ורומנית. ואתנו רק עברית. עד שפרשה, לא היתה לנו מכונת כביסה כי כל הכביסות היו נעשות בקישון. בחברת חשמל מקבלים חשמל חינם, אצלנו מקבלים כביסה.

היתה פועלת אבל תמיד מטופחת, מבושמת ומאופרת. חברה לעבודה סיפרה שיום אחד היתה לה פגישה בביטוח לאומי אחרי העבודה. התקלחה וישבה להתאפר. בשביל מה? שאלה החברה. מה זאת אומרת, אנשים רואים אותי, אני חייבת להיות טיפ-טופ. אבל מה שאת רואה בחוץ, בפנים הכל רקוב, אמרה. לקחה הכל בהומור. במכבסה היה משרד קטנטן למעלה שבו ישבו הופמן המנהל, שמחה מנהל החשבונות (בעלה של אנני שאמא הכירה ביניהם) והמזכירה. ובהפסקת האוכל בצהרים עלתה למעלה לאכול. תזמין אותם לשעה אחרת, אמרה להם כשביקשו שתזוז כי זה מפריע. לא בהפסקה שלי. זה מה שנקרא זכויות הפועלת.

אמא ואני היינו קשורים מאוד. כשהורי חזרו מטיול באירופה ואני בן שנתיים כעסתי עליה שהשאירה אותי בבית חברים. היא לקחה ללב ומאז לא השאירה אותי לבד. ואני נצמדתי ולא עזבתי. היינו יושבים שעות לשולחן במטבח, מאזינים למוסיקה מהרדיו ומהטייפ, מדברים על שחקניות ושחקנים מהוליווד, שעליהם קראה בעיתון הרומני רביסטה פמיליה. אדית פיאף ודלידה ואודרי הפבורן וליז טיילור ובטי האטון מאנני אוקלי אשת לפידות. ידעה מי התחתן והתגרש עם מי. כך גם אני נדבקתי בחיידק אהבת הקולנוע והמוסיקה.

כשבגרתי ויצאתי מהארון חטפה שוק. לא האמינה. בכתה. הכל עבר דרכה. אבל די מהר התעשתה. התייעצה עם בת-דודתה שולמית. היתה איתי. ותמכה. והייתה החברה הכי טובה של כל החברים שלי. תמיד היתה לה אוזן קשבת לכל אחד. חברי אהבו לבוא ולהתארח אצלה. קודם כל לאכול. חצילים מטוגנים ומוחמצים. וחמין הכי טעים. ועוגת ז'רבו. ואחר-כך לדבר. ולספר. לא פעם אמרו לי, הלוואי ולי היתה אמא כזאת. ובשנים שלא היתה לי זוגיות דאגה שאשאר לבד אחרי שתלך לעולמה. ואז כשפגשתי את אשרף, בהתחלה פחדה, תיזהר יש מחבלים, אבל אילצתי אותה להכיר אותו. כשחברתה אנני אושפזה ברמב"ם יום אחד באנו לבקר וכך הכירו. וכשזה קרה הפכו לחברים הכי טובים. אמרה שאין עוד בנאדם כמו אשרף. כל כך שמחה שאנחנו ביחד, שלא אשאר לבד. פעם אחת, כשנסעתי לפריז, הגיע אליה עם אוכל וישבו יחד שעות. אולי תעברו לגור יחד, התבדחתי.

אמא איננה כבר חמש שנים. נפטרה בערב פסח, 17 באפריל 2011, ערב יום הולדתה ה-82.

אמא, את בלתי נשכחת. אני מתגעגע.