גל הצונאמי שנשיא ארה"ב הבא חייב לטפל בו

במקביל לפסיקת בג"ץ שדחה לאחרונה את העתירה על ביטול חובת הפרישה בישראל, גם בארה"ב לא נערכים למשבר ההזדקנות, המתואר כגל צונאמי עצום שיכול לתרום לשגשוגה או להביא לשברונה של אמריקה. ד"ר קן דיכטוואלד, מומחה עולמי להזדקנות, מונה חמש בעיות דחופות שנשיא ארה"ב הבא יידרש להן

כאשר נוסדה חוקתה תוחלת החיים הממוצעת בארצות-הברית היתה בקושי 36 שנים, והגיל החציוני היה 16 בלבד. כיום, אנחנו חיים בטריטוריה הלא-נודעת שבה אריכות-הימים היא הגבול החדש של האנושות. כאשר דור הבייבי-בום מגיע לגיל 70 בקצב של 10,000 איש ואישה ביום, גל הגיל שוטף את אמריקה והיא הופכת לגרונטוקרטיה (שלטון הזקנים). כבר כיום, 42 אחוזים מהתקציב הפדרלי כולו מופנה לביטוח רפואי ולביטוח לאומי, ועל פי תחזית הקונגרס הנתון הזה יעלה לחמישים אחוז עד שנת 2030. בבחירות 2012, שיעור ההצבעה בקרב קבוצת הגיל +65 היתה 72% בעוד שרק 45% מבני 18-29 מימשו את זכותם להצביע.

מקור: SachsMedia

לדברי ד"ר קן דיכטוואלד, מומחה בעל שם-עולמי בהשלכות הזדקנות האוכלוסייה, הטרנספורמציה הדמוגרפית הזו עשויה ליצור הזדמנויות שיווקיות וחברתיות חדשות אבל גם משברים רפואיים, כספיים ובין-דוריים עם פוטנציאל הרסני. האם אנחנו מוכנים? האם המועמדים לנשיאות מכירים בגל הצונאמי הזה ומציעים פתרונות חדשניים? התשובות לשתי השאלות הללו הן לאו מוחלט. גל הגיל זכה עד כה לתשומת לב מועטה בקמפיינים של המועמדים לנשיאות ארה"ב. במכתב פומבי ששלח דיכטוואלד למועמדים, אשר נחשף במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-21 באפריל, הוא דרש מהם לבטא את דעותיהם ולהתייחס לחמש בעיות קריטיות הנובעות מהזדקנותו של עולמנו. דיכטוואלד, נשיא ומנכ"ל חברת המחקר והייעוץ AgeWave ומחברם של 16 ספרים על היבטים שונים של הזדקנות החוקר את הנושא מזה 40 שנה, הסביר כי חיוני לטפל בחמש בעיות ברורות כדי שתוחלת החיים החדשה של האנושות תלווה בניצחון ולא בטרגדיה.


הבעיה הראשונה: מהו הגיל החדש של הזיקנה?

הכלכלה שלנו מבוססת על מושגי הזיקנה ואריכות-הימים של המאה ה-19. כאשר אוטו פון-ביסמרק בחר את גיל 65 כסמן של הזיקנה בשנת 1880, תוחלת החיים הממוצעת בארצו הייתה 45. באופן דומה, כאשר נוסד הביטוח הלאומי תוחלת החיים של האמריקאי הממוצע היתה 62, ו-42 עובדים בממוצע מימנו קצבה של זקן אחד. כיום תוחלת-החיים הממוצעת נושקת לשמונים, ולנוכח עשורים של ירידה בילודה, פחות משלושה עובדים מממנים זקן אחד. ואנחנו חייבים לשאול, האם גיל 65 – או אפילו 67 – צריך להיות גיל הזיקנה במאה ה-21? כאשר הדמוגרפיה שלנו ממשיכה להטות את הכף לעבר ההזדקנות, ההשפעה הכלכלית של המספרים האלה על אמריקאים עובדים תהיה מסיבית. זו איננה בעיה דמוקרטית או רפובליקנית. זו איננה בעיה המשפיעה רק על 'מבוגרים'. גיל הזיקנה במאה ה-21 הוא נושא דמוגרפי-כלכלי-חברתי שישפיע על כולנו. ואם לא יחול בו שינוי תהיה לו השפעה אכזרית במיוחד על דור המילניום.

הבעיה השנייה: מחלות ההזדקנות עשויות להיות בולען כלכלי ורגשי שלתוכו תיפול המאה ה-21

כתוצאה מהתקדמות הרפואה המודרנית ותשתיות בריאות הציבור, הצלחנו להאריך את תוחלת החיים, אבל עשינו מעט מדי להאריך את תוחלת הבריאות שלנו - עם מגפות של מחלות לב, סרטן, שבץ, אלצהיימר וסוכרת. בנוסף להיותה יקרה למדי, מערכת הבריאות הנוכחית שלנו אינה כשירה למנוע ולטפל בתנאים המורכבים של חיי הזיקנה. לדוגמא, אלצהיימר (ודמנציות אחרות) כיום פוגעת בממוצע באחד משני אנשים מעל גיל 85, והיא הפכה למחלה המפחידה ביותר של האומה. אלא אם תתרחש פריצת דרך, הסובלים מאלצהיימר צפויים לגדול מ- 5+ מיליון כיום ל- 15+ מיליון עם עלויות מצטברת שתטפסנה ל-20 טריליון דולר עד שנת 2050. אלא שסדר העדיפויות המדעי שלנו אינו מסונכרן בהתאם: על כל דולר שמוצא כרגע על טיפול באלצהיימר, פחות מחצי סנט מנוצל למחקר מדעי חדשני בתחום. גם הרופאים שלנו אינם מוכנים לזיקנה. יש לנו יותר מ-50,000 רופאי ילדים, אבל פחות מ-5,000 רופאים גריאטרים. רק בשמונה מבין 145 המרכזים הרפואיים האקדמיים של המדינה יש מחלקות גריאטריות מלאות, ו-97% מהסטודנטים לרפואה בארה"ב אינם לוקחים אפילו קורס בודד בגריאטריה.

ד"ר קן דיכטוואלד

הבעיה השלישית: לקראת עידן חדש של המוני זקנים עניים

על-פי הערכות משרד החשב הכללי, למחצית (52%) מכלל משקי הבית הקרובים לפרישה (בראשות מישהו בגיל 55+) אין חיסכון לפרישה ולמחצית (51%) מהאוכלוסייה אין פנסיה מעבר לדמי הביטוח הלאומי. אנחנו שמים פעמינו אל עתיד שבו נטל של עשרות מיליוני בייבי-בומרס שיתרוששו בזיקנתם ירסק את כלכלת ארה"ב ואת הדורות הנאלצים לתמוך בהם. נוסף על כך, אנחנו לא מטפחים אוריינות או אחריות כספית בקרב הצעירים. לדוגמא, 37 מדינות מחייבות מתן חינוך מיני בבית ספר תיכון על פי חוק, בעוד שרק 17 מדינות מחייבות השכלה פיננסית.

הבעיה הרביעית: קץ לגילנות

בתקופה הקולוניאלית, זקנים זכו ליראת כבוד בשל חוכמתם וניסיונם. במהלך העידן התעשייתי, כל זה התהפך. כיום, בעולם ממוקד-צעירים, אנשים רבים בכל הגילאים הם גרונטופובים – כלומר, אינם מרגישים בנוח הן עם אנשים מבוגרים והן עם תהליך ההזדקנות שלהם. מוסדות רבים האמונים על עיצוב חיינו - מתכנון עירוני, טכנולוגיה, שיטות העסקה, דיור ועד למדיה הפופולרית (שבה מפרסמים ברשתות חברתיות הנצפות על ידי בני 30 יותר מאשר על ידי בני 60) מתוכננים להתמקד בקהל-יעד צעיר. כלומר, הם גילניים. לדוגמא, הבתים שאנו מתגוררים בהם לא נבנו עבור גופנו המזדקן. פחות מ-2% ממלאי הדיור שלנו נבנה כדי להבטיח בטיחות ונגישות למבוגרים (וכשליש מהקשישים נופלים בכל שנה).

הבעיה החמישית: לתת משמעות חדשה לבגרות

הגמלאים של היום מרגישים שהם נמצאים בזמן הטוב ביותר בחייהם, המאפשר להם לתת בחזרה. והם נותנים: תורמים יותר דולרים וזמן התנדבות מכל קבוצת-גיל אחרת - עושים כל דבר, קונים דירות לילדים, מלמדים את הדור הצעיר, מסייעים כלכלית למי שצריך. במבט קדימה, מדע הרפואה יתרום להארכה נמשכת של תוחלת החיים. למרות זאת, מנהיגים ברמה הקהילתית, הדתית והפוליטית טרם יצרו חזון משכנע באשר למטרות ולמשמעות של שנות-החיים שנוספו לנו. לדוגמא, 68 מיליון הגמלאים שלנו מבלים כרגע בממוצע 49 שעות בשבוע בצפייה בטלוויזיה. בסופו של דבר, הבעיה שלנו לא תהיה לגיונות מתרבים של אנשים מבוגרים אלא היעדרם של דמיון, יצירתיות ומנהיגות לגבי מה שניתן לעשות עם כל הבגרות הזאת, הניסיון ואריכות-הימים.