האם המגיפה תהפוך את התרבות הארגונית ליותר ידידותית גיל?
מאז שמושג התרבות הארגונית פרץ לעולם, הוא היה פחות מזמין לאנשים בגיל מסוים. אפילו באקלים הווכחני של ימינו, בו נראה כי מקרים בהם אנשים שהופלו על רקע שורה של תכונות פיזיות מהדהדים היטב, שוררת גילנות בקרב תאגידים רבים, אם לא ברובם. והיא מושתקת. מועמדים לעבודה עם תארים משנות השבעים והשמונים מסוננים כדבר שבשגרה למרות שהם עשויים להיות מתאימים באופן אידיאלי למגוון תפקידים. אם כבר, אפשר היה לצפות שאנשים בגילאים שונים יתקבלו בברכה בארגונים כביטוי לגיוון – יוזמה שמחלקות משאבי אנוש שמחות לקדם – אך זה פשוט לא המקרה. האמת המצערת היא שאפליה של אנשים מבוגרים במקום העבודה היא עניין שכיח (ולא חוקי), תוצר של רתיעה תרבותית עמוקה מאנשים שנתפסים כמי ששיאם מאחוריהם. מסיבות מובנות, אנשים צעירים רבים מעדיפים לשהות בקרב אנשים צעירים אחרים, מה שהופך את הגיל לקריטריון הדמוגרפי היחיד אשר לפיו מקובל להפלות, לרוב בשם הביטוי המכובס "כישורי יתר" (אובר קווליפייד). זה כמובן דבר מביש ולא שונה בהרבה משיטות של דורות קודמים של מנהלים שלא היו שוכרים מועמדים אם במקרה היו בעלי צבע עור שונה או נשים. הפרקטיקה ב